דיכאון נרקיסיסטי – הבעיה של המצליחים

דיכאון נרקיסיסטי

כפי שטענתי בעבר (קישור) לדיכאון ישנם מאפיינים ואופנויות רבות. אין אדם אחד דומה לשני, ולכן אין דיכאון אחד דומה לחוויית דיכאון שנייה. במאמר זב אציג השקפה פסיכואנליטית אינטר סובייקטיבית לסוגיית הדיכאון הסמוי ממנו סובלים אנשים אשר לכאורה הינם מודל להצלחה.

לאלו מביננו אשר מתעניינים באופן אקדמי יותר, אני מפנה אתכם לקוהוט  – "כיצד האנליזה מרפאית?" ולשלושת מאמריו המבריקים של גרוטשטיין בנוגע לריקנות, תחושת הכלום ולמוות הנפשי (מקור).

אתה רואה בן אדם הוא נראה מצויין, הוא המתכנת הכי טוב בצוות, הוא עורך הדין המוכשר של הפירמה, אנליסט בורסה וסוחר במניות, לבוש טוב, נשוי ויש לו משפחה למופת. אתה לא יודע עד כמה הוא מרגיש חלול מבפנים. עד כמה לכל פעולה שלו נלווית תחושה של חוסר משמעות וסתמיות. אתה לא מצליח לראות, אלא אם כן אתה ממש מקורב אליו, עד כמה הוא מרגיש חסר מטרה ומרוחק מהגשמה עצמית. במקרים חמורים אדם כזה עלול להרגיש  מת מבפנים וכמו מי שמשחק את חייו ולא חי אותם באמת.

סוגיית החלל הפנימי הינה סוגיה עמוקה וגם רחבה לא אוכל להקיף אותה כעת, ולכן אגיע רק בחלק אחד שלה – 'סוגיית הסירוס הנרקיסיסטי'.

חלל פנימי – ריק פנימי

חלל פנימי או פנים חלול הינו תופעה רווחת הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אפשר להגיד דיכאון אולם זאת תהייה אמירה פשטני מידי ולא מדוייקת. אז מהו 'פנים נפשי חלול'? לעיתים, כתוצאה מחוויות של ראשית הילדות – כבר בגיל הינקות, אז נוצרת מסגרת של תפקוד חיצוני ופורמאלי אשר עוטפת תוך נפשי – ריקני. לעיתים קרובות דיכאון אימהי או יחס קונקרטי ו'מעשי' מידי לאמהות מותיר את התינוק מנותק מהמימדים המרחיבים והמגדלים את תחושת העצמי. התינוק מפסיק לבכות טרם זמנו ובמקום זאת מפתח מעטפת תיפקודית ואישיות עצמאית – עצמאית מידי, אישיות המסוגלת לספק את עצמה.

בהמשך, ובמילים אחרות, ילד אשר גדל בסביבה מנותקת רגשית אך מתפקדת מבחינה חיצונית, יוכל להישען רק על עצמו במטרה לספק לעצמו גירויים חיוביים ומעוררי ריגוש להם כל ילד זקוק כל כך. במובן זה לכאורה הילד ממציא את מה שהיה אמור לקבל מבחוץ במסגרת הקשרים המשפחתיים. לשם כך על הילד לגייס יכולות אינטליגנציה גבוהות וכושר המצאה חריג. למה הוא עושה זאת? כי הוא חייב. וזהו למעשה המנגנון הבסיסי של האישיות הנרקיסיסטית וסוד הצלחתם. 'אנשים מצליחים' – אלו שאנחנו מגדירים כ'מצליחים' וגם הם מגדירים עצמם כך לעיתים, מייצרים גירויים פנימיים, נורמות פנימיות, ומנגנון מפעיל אישי – אשר מוביל אותם כל עוד יש בכוחם הנפשי להחזיק אותו יעיל ופעיל.

בדידות

כאשר ילד מתגבש לכך שהוא בודד רגשית למעשה, ושהוא זקוק לעולם דמיוני (נרקיסיסטי על פי רוב) לצורך הזנתו הרגשית – הילד במובלע מתנתק אט אט מהיבטים מסוימים של המציאות. הוא מתנתק מהיבטים הקשורים לרמזים ואותות מהסובבים אותו. אפשר להבין למה. הסובבים אותו פסקו מלהיות, או פסקו באופן טראומטי מלהיות, או שלא היו מעולם משמעותיים  עבורו רגשית. אולם החיים אינם מסלול החלקה ישיר. בחיים לעיתים אתה נתקל ב'לא'. 'לא אפשרי', 'לא עכשיו', 'לא אתה', 'לא רוצים אותך' וכדומה. לילד כזה קשה לקבל – 'לא'. 'לא' עבורו איננו אירוע בינאישי אשר יש בו גמישות ודו שיח הדדי. 'לא' הוא משהו שלא נחווה באופן עמוק אלא נעקף באופנים אינטליגנטיים, או מוכחש ומסולק מהתודעה ואז מומר במטרות חדשות. אך לעיתים, במקרה הגרוע, ה'לא' חודר באופן אגרסיבי את קרומי המודעות ושם מופיעה חרדת ה'לא' – או כפי שמכנים אותה הפסיכואנליטיקאים: 'חרדת הסירוס'. זוהי חוויה של עמידה בפני משהו מוחלט וקטסטרופאלי המאיים להרוס את המבנה האישיותי מהמסד ועד הטפחות.

בואו נדבר רגע על חדווה ושמחה. חדווה אני מגדיר כמצב רגשי בסיסי של אופטימיות המלווה עשייה עוד בטרם השגתו של ההישג האולטימטיבי. מעין שמחה בסיסית, ושמחה נובעת מהישג, מטרה אשר נתמלאה, צורך אשר סופק או הפתעה חיובית. קיבלנו משהו ואנחנו שמחים. אלא שגם השמחה וגם החדווה, תלויות בקשרים בינאישיים. אי אפשר לשמוח לבד. זה לא שמח אם אתה לא יכול לספר את זה למישהו משמעותי ולראות בעיניו את שימחתך ואת עצמך. כך כולנו. אנשים מצליחים ונרקיסיסטיים זקוקים גם הם למימוש השמחה וההישג בעיני האחר, אלא שכאן מושרשת תקלה. ה'אחר' – איננו משמעותי באמת, והשמחה החוזרת מעיניו קרה ודלה. המשוב החוזר במצב זה לא זו בלבד שאיננו מספיק לתדלק את האשיות ליעד הבא, אלא שהוא מעמיק את תחושת הבדידות וחוסר התוחלת של האדם הבודד. במצב זה, ברבות השנים, משתכנת ומתבססת החוויה הדיכאונית. זהו דיכאון עיקש, המבוסס על אינסוף חוויות 'טובות' אך לא משמעותיות, ובקרקעיתו כשלונות לא מטופלים בעלי מאפיינים קטאסטרופאליים. כאשר מופיע 'לא', או משבר אשר בימים כתיקונם לא היה נקלט ב'רדאר' הנפשי והיה מטופל בקלות יחסית, האדם הנרקסיסטי המוצלח – מופתע למצוא עצמו חרד, מדוכא וריקני. (פה נכנסים לעיתים, ולא במקרה, סמים ותרופות שונות).

זה לא הפחד או החרדה 'שלא יאהבו אותי' וזו לא החרדה 'שלא אצליח', אשר מוטלת על הכף. הייתי אומר אפילו להיפך, אנשים מצליחנים יודעים שיאהבו אותם ושהם יצליחו – ועדיין זה לא מקל והם נתונים לחרדה עוצמתית, ממש פחד מוות. זאת מכיוון שהחרדה המדוברת הינה חרדה קיומית – צאצא לחרדה הראשונית ההישרדותית של התינוק, זאת אשר דיברתי עליה בתחילה, העומד בפני חווית הלבד המוחלטת, מציאות צחיחה ומידברית הנעדרת כל סיכוי להידהוד רגשי ומשמעותי אשר יעניק משמעות לחיים. במצב מתמשך של חרדה, ובהינתן 'טריגר' המפעיל תשישות וחוסר אונים – יפרוץ 'הדיכאון הנרקיססטי'.

טיפול בדיכאון נרקיסיסטי

בראש ובראשונה מדובר על טיפול המתבסס על תובנה, ועיתים קרובות מאופיין בדיבור חקרני ואינטיליגנטי מאוד. מדובר בטיפול מורכב, שכן הטיפול בדיכאון נרקיסיסטי מתחיל במקום פרדוקסאלי. הוא מתחיל במקום בו הסובל ממנו מבין כי הדיכאון איננו באחריותו ובאשמתו שכן הוא נובע מחידלונם של אנשים משמעותיים בעברו ובמציאות חייו – זה מצד אחד. ומצד שני – ואולי באמת באופן פרדוקסאלי, המטופל הפגוע מתבקש להסכים להיות בקשר, מסכים לסמוך ולאפשר מערכת יחסים של אמון ובטחון מצטבר, עם המטפל בהתחלה ועם בני אנוש משמעותיים נוספים בהמשך.

אין פה עצות מן המוכן, אלא רק עידוד לנסות שוב את מה שבעבר אולי לא היה כל כך מוצלח, או שהיה אף כישלון מוחלט.