דיכאון נרקיסיסטי
כפי שטענתי בעבר (קישור) לדיכאון ישנם מאפיינים ואופנויות רבות. אין אדם אחד דומה לשני, ולכן אין דיכאון אחד דומה לחוויית דיכאון שנייה. במאמר זב אציג השקפה פסיכואנליטית אינטר סובייקטיבית לסוגיית הדיכאון הסמוי ממנו סובלים אנשים אשר לכאורה הינם מודל להצלחה.
לאלו מביננו אשר מתעניינים באופן אקדמי יותר, אני מפנה אתכם לקוהוט – "כיצד האנליזה מרפאית?" ולשלושת מאמריו המבריקים של גרוטשטיין בנוגע לריקנות, תחושת הכלום ולמוות הנפשי (מקור).
אתה רואה בן אדם הוא נראה מצויין, הוא המתכנת הכי טוב בצוות, הוא עורך הדין המוכשר של הפירמה, אנליסט בורסה וסוחר במניות, לבוש טוב, נשוי ויש לו משפחה למופת. אתה לא יודע עד כמה הוא מרגיש חלול מבפנים. עד כמה לכל פעולה שלו נלווית תחושה של חוסר משמעות וסתמיות. אתה לא מצליח לראות, אלא אם כן אתה ממש מקורב אליו, עד כמה הוא מרגיש חסר מטרה ומרוחק מהגשמה עצמית. במקרים חמורים אדם כזה עלול להרגיש מת מבפנים וכמו מי שמשחק את חייו ולא חי אותם באמת.
סוגיית החלל הפנימי הינה סוגיה עמוקה וגם רחבה לא אוכל להקיף אותה כעת, ולכן אגע רק בחלק אחד שלה – 'סוגיית הסירוס הנרקיסיסטי'.
חלל פנימי – ריק פנימי
חלל פנימי או פנים חלול הינו תופעה רווחת הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אפשר להגיד דיכאון אולם זאת תהייה אמירה פשטני מידי ולא מדוייקת. אז מהו 'פנים נפשי חלול'? לעיתים, כתוצאה מחוויות של ראשית הילדות – כבר בגיל הינקות, אז נוצרת מסגרת של תפקוד חיצוני ופורמאלי אשר עוטפת תוך נפשי – ריקני. לעיתים קרובות דיכאון אימהי או יחס קונקרטי ו'מעשי' מידי לאמהות מותיר את התינוק מנותק מהמימדים המרחיבים והמגדלים את תחושת העצמי. התינוק מפסיק לבכות טרם זמנו ובמקום זאת מפתח מעטפת תיפקודית ואישיות עצמאית – עצמאית מידי, אישיות המסוגלת לספק את עצמה.
בהמשך, ובמילים אחרות, ילד אשר גדל בסביבה מנותקת רגשית אך מתפקדת מבחינה חיצונית, יוכל להישען רק על עצמו במטרה לספק לעצמו גירויים חיוביים ומעוררי ריגוש להם כל ילד זקוק כל כך. במובן זה לכאורה הילד ממציא את מה שהיה אמור לקבל מבחוץ במסגרת הקשרים המשפחתיים. לשם כך על הילד לגייס יכולות אינטליגנציה גבוהות וכושר המצאה חריג. למה הוא עושה זאת? כי הוא חייב. וזהו למעשה המנגנון הבסיסי של האישיות הנרקיסיסטית וסוד הצלחתם. 'אנשים מצליחים' – אלו שאנחנו מגדירים כ'מצליחים' וגם הם מגדירים עצמם כך לעיתים, מייצרים גירויים פנימיים, נורמות פנימיות, ומנגנון מפעיל אישי – אשר מוביל אותם כל עוד יש בכוחם הנפשי להחזיק אותו יעיל ופעיל.
בדידות
כאשר ילד מתגבש לכך שהוא בודד רגשית למעשה, ושהוא זקוק לעולם דמיוני (נרקיסיסטי על פי רוב) לצורך הזנתו הרגשית – הילד במובלע מתנתק אט אט מהיבטים מסוימים של המציאות. הוא מתנתק מהיבטים הקשורים לרמזים ואותות מהסובבים אותו. אפשר להבין למה. הסובבים אותו פסקו מלהיות, או פסקו באופן טראומטי מלהיות, או שלא היו מעולם משמעותיים עבורו רגשית. אולם החיים אינם מסלול החלקה ישיר. בחיים לעיתים אתה נתקל ב'לא'. 'לא אפשרי', 'לא עכשיו', 'לא אתה', 'לא רוצים אותך' וכדומה. לילד כזה קשה לקבל – 'לא'. 'לא' – עבורו איננו אירוע בינאישי אשר יש בו גמישות ודו שיח הדדי. 'לא' הוא משהו שלא נחווה באופן עמוק אלא נעקף באופנים אינטליגנטיים, או מוכחש ומסולק מהתודעה ואז מומר במטרות חדשות. אך לעיתים, במקרה הגרוע, ה'לא' חודר באופן אגרסיבי את קרומי המודעות ושם מופיעה חרדת ה'לא' – או כפי שמכנים אותה הפסיכואנליטיקאים: 'חרדת הסירוס'. זוהי חוויה של עמידה בפני משהו מוחלט וקטסטרופאלי המאיים להרוס את המבנה האישיותי מהמסד ועד הטפחות.
אופטימיות שבירה
בואו נדבר רגע על חדווה ושמחה. חדווה אני מגדיר כמצב רגשי בסיסי של אופטימיות המלווה עשייה עוד בטרם השגתו של ההישג האולטימטיבי. מעין שמחה בסיסית, ושמחה נובעת מהישג, מטרה אשר נתמלאה, צורך אשר סופק או הפתעה חיובית. קיבלנו משהו ואנחנו שמחים. אלא שגם השמחה וגם החדווה, תלויות בקשרים בינאישיים. אי אפשר לשמוח לבד. זה לא שמח אם אתה לא יכול לספר את זה למישהו משמעותי ולראות בעיניו את שימחתך ואת עצמך. כך כולנו. אנשים מצליחים ונרקיסיסטיים זקוקים גם הם למימוש השמחה וההישג בעיני האחר, אלא שכאן מושרשת תקלה. ה'אחר': בן זוג, הורה, עמית לעבודה, חבר – איננו משמעותי באמת, והשמחה החוזרת מעיניו קרה ודלה. המשוב החוזר במצב זה לא זו בלבד שאיננו מספיק לתדלק את האשיות ליעד הבא, אלא שהוא מעמיק את תחושת הבדידות וחוסר התוחלת של האדם הבודד. במצב זה, ברבות השנים, משתכנת ומתבססת החוויה הדיכאונית. זהו דיכאון עיקש, המבוסס על אינסוף חוויות 'טובות' אך לא משמעותיות, ובקרקעיתו כשלונות לא מטופלים בעלי מאפיינים קטאסטרופאליים. כאשר מופיע 'לא', או משבר אשר בימים כתיקונם לא היה נקלט ב'רדאר' הנפשי והיה מטופל בקלות יחסית, האדם הנרקסיסטי המוצלח – מופתע למצוא עצמו חרד, מדוכא וריקני. (פה נכנסים לעיתים, ולא במקרה, סמים ותרופות שונות).
זה לא הפחד או החרדה 'שלא יאהבו אותי' וזו לא החרדה 'שלא אצליח', אשר מוטלת על הכף. הייתי אומר אפילו להיפך, אנשים מצליחנים יודעים שיאהבו אותם ושהם יצליחו – ועדיין זה לא מקל והם נתונים לחרדה עוצמתית, ממש פחד מוות. זאת מכיוון שהחרדה המדוברת הינה חרדה קיומית – צאצא לחרדה הראשונית ההישרדותית של התינוק, זאת אשר דיברתי עליה בתחילה, העומד בפני חווית הלבד המוחלטת, מציאות צחיחה ומידברית הנעדרת כל סיכוי להידהוד רגשי ומשמעותי אשר יעניק משמעות לחיים. במצב מתמשך של חרדה, ובהינתן 'טריגר' המפעיל תשישות וחוסר אונים – יפרוץ 'הדיכאון הנרקיססטי'.
טיפול בדיכאון נרקיסיסטי
בראש ובראשונה מדובר על טיפול המתבסס על תובנה, ועיתים קרובות מאופיין בדיבור חקרני ואינטיליגנטי מאוד. מדובר בטיפול מורכב, שכן הטיפול בדיכאון נרקיסיסטי מתחיל במקום פרדוקסאלי. הוא מתחיל במקום בו הסובל ממנו מבין כי הדיכאון איננו באחריותו ובאשמתו שכן הוא נובע מחידלונם של אנשים משמעותיים בעברו ובמציאות חייו – זה מצד אחד. ומצד שני – ואולי באמת באופן פרדוקסאלי, המטופל הפגוע מתבקש להסכים להיות בקשר, מסכים לסמוך ולאפשר מערכת יחסים של אמון ובטחון מצטבר, עם המטפל בהתחלה ועם בני אנוש משמעותיים נוספים בהמשך.
אין פה עצות מן המוכן, אלא רק עידוד לנסות שוב את מה שבעבר אולי לא היה כל כך מוצלח, או שהיה אף כישלון מוחלט.
8 תגובות
[…] דיכאון נרקיסיסטי […]
תודה על המאמר. אני לא חושב שאני שם – אני לא מרגיש דיכאון. יש מצבים בחיים שאני מרגיש שאין לי טעם בחיים, זה נכון. האם אני נרקיסיסט כמו שאתה כותב? לא בטוח. כבר הייתי בשני טיפולים ארוכים. אני בטוח שהפסיכולוגים שלי היו טובים, אפילו טובים מאוד (גבר ואישה) אבל אני לא מרגיש שהם באמת תרמו לי. קשה לי להאשים את ההורים שלי או את אמא שלי – כמו שאתה מציע. היום כשאני כבר אבא אני מבין שזה לא פשוט להיות הורה (אני בן 42). יותר דיבר אלי מה שכתבת על בדידות, וגם על החוויה הקשה של 'לא הולך' לי ושאני לא מצליח. אבל כולם ככה בעצם – בודדים, לא?
שוב תודה על המאמר, אין הרבה כאלה הסברים. מבטיח לחשוב על זה. בהצלחה באתר
תודה אמיר על התגובה. אני שמח שאנשים קוראים חושבים ושמח ביותר כשהם מגיבים. אני גם מסכים עם התהיות והסימנים למחשבה שהצבת. קופל
שלום. אני נשואה קרוב ל11 שנה. קוראת המון. מתעניינת בתחום הנפש. בעלי סובל מדיכאון שכנראה גם כתוצאה מכפייתיות די קשה שהתפרצה בגיל 12.
מעולם לא הגיע לטיפול עם פסיכולוג. מתחיל כנראה בשבוע הקרוב טיפול פסיכולוגי סוף סוף..
חוששת שלבעלי רקע נרקסיסטי. משתמש בפאסיב אגרסיב המון!!!
ורציונלי בצורה שמשבשת אותי. התחברתי למה שנכתב כאן שאנשים בדיכאון נרקסיסטי יעברו טיפול בתדר שכלי יותר. זה מתאים לו בול.
וגם בעלי לא מסוגל לדבר על ההורים שלו מילה אחת רעה. הכחשה עמוקה בעיני.
היה מעניין לדעת אם הוא נרקסיסט. כי אין לו התנהגויות משפילות או רומסות כלפי. רק חוסר התחשבות טוטאלית בצרכי הרגשיים והטכניים.
וגם המון התנהגויות פוגעניות דרך התעלמות, שיכחה אגרסיבית….
סער שלום
דכאון הוא מושג רחב – בדרך כלל גברים חווים דיכאון אחרת והסימנים לדיכאון גברי הם שונים ואפילו לפעמים הפוכים.
למרבה הצער, גברים יכולים להיות בדיכאון עמוק ואפילו אובדני – כאשר הסביבה שלהם תהיה משוכנעת ש'הכל בסדר'.
הסימנים שאת רואה – פאסיב אגרסיב, הכחשה, התעלמות וכולי יכולים להעיד על עייפות נפשית ודיכאון.
אני מניח שיש פה גם סימנים לכך שיש לכם קושי ביניכם – כי זה לא קל מה שאת מתארת.
טוב שאת פותחת סימני שאלה לחלקים הלא נעימים בזוגיות. כדאי שגם את תקבלי תמיכה
אני מנסה להבין, קודם כל תודה על המאמר הזה ושזכיתי להגיע אליו ברשת.
1. הדיכאון הנרקיסיסטי נובע מחידלונם של אנשים משמעותיים בעברו ובמציאות חייו. כלומר אדם שאיבד אחד מהוריו ונכנס לדיכאון. כמעט בטוח שמדובר בדיכאון נרקיסיסטי – אין אפשרות אחרת.
2. נרקיסט יוכל לסבול במקביל גם מתופעת פאסיב אגרסיב כמו שהזכירו כאן למעלה. או משגעון גדלות. וזה עצמו יכול להביא אותו גם לדיכאון בלי קשר לאיבוד הורה.
3. מכיוון שאי אפשר להחזיר את הוריו לחיים… אלא אם כן נחכה לתחיית המתים. אז מה הפתרון בשבילו, לא הבנתי. איך הוא יכול לצאת מזה?
א. להפוך מישהו "להכנס" כביכול לדמות ההורה (בן הזוג, ילדים, חבר, אולי הוא עצמו).
ב. לגרום לו להבין שכלית שזאת הבעיה שלו וברגע שהוא יבין יהיה לו יותר קל להתמודד ולקבל את המצב.
שלום שי
דכאון ועצב הן תופעות של סבל. כאשר הסבל מתון וכאשר הוא במצב של ירידה – אלו החיים ואין אמירה טיפולית רלוונטית. הטיפול הוא תמיכה, עידוד וקירבה בינאישית. מצד שני כאשר הסבל הוא עמוק, כאשר תקופה ארוכה אין שינוי, ובעיקר כאשר יש פגיעה וצמצום בתחומים נוספים כמו קריירה, זוגיות ופעילות חברתית – אזי ראוי לפנות לטיפול. אני לא הייתי ממליץ לחבר מייד אבל על הורה לנרקיסיזם. אולי אכן מדובר בשני מצבים הפועלים במקביל על הגבר המתואר. האם הוא סובל? האם יסכים לחלוק את הסבל הזה עם איש טיפול? האם הוא מצפה לשינוי? אם התשובות חיוביות זה מה שראוי לעשות
"חלל פנימי או פנים חלול" מזכיר לי את "החלל הפנוי" שלפי החסידות בורא עולם יצר כדי לברוא את העולם.
בלי החלל הפנוי הזה. לא היה מתאפשר לברוא את העולם. כדי לתת מקום לברוא עולם צריך הקב"ה לפנות לו מקום. העולם נברא מהאפשרות לתת מקום בו יהיה דיכאון גדול שלא יהיה בו כביכול את הבורא שהוא אין סוף.
בדידות אם כן. הוא מצב שאדם לא מגלה את העובדה שגם בתוך "החלל הפנוי" יש ניצוץ של בורא עולם. שלמעשה גם בתוך החלל הפנוי הבורא נמצא ושאין באמת מקום פנוי ממנו לגמרי. הוא כאשר האדם מגלה שהוא הכניס לתוכו "חלל פנוי" ממנו ואין לו אמונה ומשמעות. אין בורא לעולם… אין משמעות לעולם ואין משמעות לי עצמי.
את הריק הזה האדם ממלא ברדיפה אחרי כסף, כבוד, מין. ותאוות שונות. וזה מסתדר יופי עד שהוא מקבל "לא". עד שהוא נתקל בקיר ומבין שכל הרדיפה המגושמת הזאת חסרת תכלית לחלוטין. לפעמים זה קורה "במשבר גיל 40" או לאנשים ידועים ועשירים זה קורה גם קודם. הם מקבלים הרבה "שמחה" אבל מגלים שזה הכל פייק. שכל דבר שהם רודפים בעולם הזה הכל חיצוני להם. ואז בשלב הזה הם נוטלים סמים כדי לנסות לברוח מההרגשה הזאת ללא תועלת כמובן.
האמת היא שלא צריך לרדוף אחרי כלום. והשמחה לא קשורה לפידבק מהאחר. הכל נמצא כאן ועכשיו. מספיק נקודה אחת. לגלות "שהריק הפנימי" הוא באמת ריק. שיש לאדם נשמה גדולה מבורא עולם ושבורא עולם שם אותו כאן בעולם ושיש לזה מטרה ותכלית.
הפתרון לדיכאון הוא לגמרי באחריותו. התקלה שממנה צומח הדיכאון נובע ממחשבתו שחייו תלויים באנשים משמעותיים אחרים. רק לא בו. זה יכול להיות גם הורים, בוס בעבודה, קריירה, להגיע ל… להשיג… לקבל… רק כאשר יהיה לי… אוכל להיות שמח וכו'. הכל חוץ ממנו. ומכיוון שכך אין לו שום אפשרות לצאת בעצמו מהדיכאון. כי המחשבה היא שאין לו עצמו שום חשיבות. החשיבות היא רק בחוץ. אם החשיבות היא מחוצה לו אז הוא עצמו החלל הפנוי – הריק. כי הוא מחכה כל הזמן שמישהו מבחוץ יאשר את החלל הפנוי שלו עצמו ויתן לו זכות קיום. וכך זה גם יישאר. אבל אם הוא מבין שהחשיבות היא מעצמו ממש. וזה לגמרי באחריותו. אז יש לו באפשרותו לתת זכות קיום לחלל הפנימי שלו עצמו ושל כל הסובבים אותו ושל העולם כולו! הוא רק צריך להאמין בעצמו. להאמין שבורא עולם מאמין בו. מה שאומר יהודי בבוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחלמה – רבה אמונתך" (בורא עולם מאמין בך ולכן הוא החזיר לך הבוקר את הנשמה שתפעל בעולם). ככה צריך יהודי לקום בבוקר.