המשורר וההזיה (פרויד, 1908)

בחיבורו "המשורר וההזיה" – פרויד (1908) מדבר על האומנים ועל מעשה האומנות. האומן משמר סגנון חשיבה ילדותי ומרשה לעצמו לעשות את מה שהמבוגר אסר על עצמו. לצייר? לשחק? לנגן? לשיר? את כל הפעילויות הללו אשר נהגנו לעשות כילדים אנחנו כבר נמנעים מלעשות כמבוגרים.

על יד מעשה האומנות, האומן מעורר זכרונות נשכחים ומשחרר אותנו לרגע מאיסורים והמנעויות אשר רכשנו במהלך שנות ההתבגרות. לרגע אחד אנחנו פטורים מהמחירים הנפשיים אשר שילמנו. אנחנו מסתכלים על תמונה ומתרגשים, שומעים מוזיקה והיא נוגעת בנו, רואים הופעת סטנד אפ ומרגישים שזה מה שהיינו רוצים להגיד אילו יכולנו.

האומנות היא המהות העומדת הין שני האנשים: האומן הילדותי והצופה המתרגש. כמובן כאשר האומנות מצליחה לממש את מטרתה.

איך כל זה מתקשר לטיפול פסיכולוגי? הרי פרויד היה בראש ובראשונה מטפל.

הטיפול הפסיכואנליטי מחזיק במטרות דומות למטרות האומנותיות. הטיפול, לרגע אחד מבקש לערער את יסודות ההדחקה, ואת מסגרות הבגרות וההגבלות הנובעות מהן. הטיפול הפסיכואנליטי תר אחר רגשות אשר התעמעמו, הצטמצמו, והאפירו.

החזרות אחורה לילדות אינן חזרות הסטוריות בלבד, אלא חזרות חיות ומטרתן רכישה של תובנה רגשית. תובנה רגשית שהיא מובחנת מתובנה שיכלית.

מי הוא האומן ומהי האומנות הפסיכואנליטית?

קל מאוד לסמן את המטופל כיוצר האומנות בחדר הטיפולים. הוא זה אשר מביא חלום, מספר סיפור, מתאר תמונה וגם מתנהג בעידוד ובאישור באופן ילדותי.

אני חושב שסימון זה הינו סימון נכון וחשוב. אני חושב שטיפול אכן ראוי שילווה בהתפעלות האנליטיקאי מ'יצירותיו' של המטופל.

אפילו הייתי אומר שהמטופל מגיש למטפל חומרים והמטפל יכול כעת למסגר אותם ולהציע אותם מחדש כמעשה אומנות משמעותי ומרגש.

אולם נקודת המבט האינטרסובייקטיבית מציעה לנו על נקודת המבט הפסיכואנליטית אפשרות נוספת:

המטפל כאומן – המרחב כאומנות

חדר הטיפולים והסיטואציה הפסיכואנליטית בישיבה ולבטח בשכיבה – הינם אירוע אשר ניתן לראות אותו כמעשה אומנות של המטפל המוצג בפני המטופל והמציע לו – בדיוק כמו מעשי האומנות הקלאסיים, לשוב אחורה למצב ילדותי.

האווירה, האירוח, המקצב, והדיבור הם חומרי האומנות, כמו הצבעים והצלילים, אשר המטפל מפיק כמעשה אומנותו. כך המרחב והשעה הטיפולית מובחנת מה'מציאות' וחיי היומיום. המטופל יכול לראות בה מרחב בייניים: לא 'זה' ולא 'זה' שבין מציאות ודימיון.

השקט, האינטימיות, והחשיבות אשר מקנה המטפל לדברי המטופל (בשפה של הפסיכואנליזה: הפסיכואנליטיקאי לאנליזנד), אין להם אח ורע בחיי היומיום, ובמובן זה הם – מעשה. מעשה אומנות.

 

 

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר.